אורי סיגל גלקין נולד בשנת 1953 במושב עמיקם, ילד שני מתוך ארבעה מאז שזוכר את עצמו התעסק בפירוק והרכבה של דברים. הפטיש היה כלי העבודה העיקרי ועם הזמן התוודע לכלים נוספים. הפטיש תמיד נשאר החביב עליו ביותר. הוא נהג לאתגר את עצמו ואת הסביבה בכל דרך אפשרית. מה שנתפס כשובבות הפך למרדנות והתפתח לקריאת תיגר על כל הסובב אותו.

בגיל 13 עבר לפנימייה. מאז לסירוגין חזר ועזב את המושב עד חזרתו הסופית לעמיקם. אחרי שירותו הצבאי התנסה במגוון עבודות, ביניהן: חקלאי, מסגר, עבודות חשמל למיניהן, עבודות בניין, מכונאי, מעצב, מפיק, בונה תפאורות לתיאטרון, ייצור סטים לקולנוע, צורף,שען, נהג, מנהל במה, ניהול טכני של פסטיבלים, ניהול מחלקת אמנות לילדים.

בניסיון להבין איזה מן אמן הוא, נבחן והתקבל ללימודי אומנות בבצלאל. סיים את בצלאל עם תואר ראשון בהצטיינות ועם מלגה לתואר שני בארצות הברית.

עם סיום הלימודים ולקראת מעבר להמשך לימודים בארה"ב, בעת מילוי טפסים לקבלת ויזה, לראשונה בחייו, בסעיף המקצוע כתב "פסל" ללא היסוס.

אמריקה הפגישה את אורי עם תרבויות אחרות, עם אמנים ממקומות שונים בעולם. אלו עוררו אותו לשאול עוד על עצמו, כאמן, כישראלי, כיהודי, כאדם.

השאלות הובילו אותו ליצירת פרויקט חדש שנקרא "איש זקן משחק בנדמה לי", שבמרכזו דמות ששמה נמרוד איש שלום. דמות זו היא פורטרט עצמי שהפכה להיות חומר גלם לעבודה של שנים.

כאשר חזר אורי מארה"ב, עם מכולה מלאה בעשרות דמויות נמרוד וכל מטלטליהם, השתקע בעמיקם. שם הקים את הסטודיו "הומוהבליס", בו הוא עובד ויוצר עד היום. כעבור שנים חזר אורי להתעסק בחומרים מגוונים וליצור עבודות שאינן רק המשך והרחבה ליצירה "איש זקן משחק בנדמה לי". ניתן לראות את הצירים השונים של העבודה בין הפרויקט בו .נמרוד עומד במרכז, לבין עבודות .אחרות

איש זקן משחק בנדמה לי

נמרוד איש-שלום, (1988) הוא דיוקן עצמי, דמות קטנה, אנטי גיבור, שאינו מוצא את מקומו בארץ ובחברה המתפתחת. כל זאת בסתירה לפסל "נמרוד" (1938) של יצחק דנציגר, שהפך לסמל לחזון החלוץ החוזר לארץ ומכה שורשים (תנועת הכנענים).

נמרוד עשוי פלסטיק מסוג פי.וי.סי. גובהו כ- 40 ס"מ רוחבו כ-22 ס"מ. צורתו הכללית מאפשרת לזהות את דמות האדם הגלומה בו. הגימור שלו אינו מלוטש וניתן לזהות בו את סימני החומר ממנו נוצר. ההחלטה להשאיר את הפסל עם גימור מחוספס ומרושל, מבקשת להתריס נגד הגימורים ה"מושלמים" ו"הנקיים" של המוצרים התעשייתיים שמבקשים לפתות את הקונה הפוטנציאלי בעזרת יופי חיצוני.

סיגל גלקין בחר חומר אחד ויחיד שממנו יהיה עשוי נמרוד. הוא יצר אין ספור דמויות נמרוד זהות שהפכו לשפה. החומר ממנו נוצרו, הצורה האחידה שמזכירה אדם והריבוי שהופך את הדמות לעוד יותר קטנה, חסרת ייחוד, נבלעת בהמון, וכמו תלויה על חוט, כל אלה בשילוב העיניים העמוקות ומלאות ההבעה, מהווים שפה ובסיס לביקורת ואמירות רבות שבאות לידי ביטוי ביצירות שסובבות את נמרוד.